פסק-דין בתיק ב"ל 17540-12-11

1.         לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לפי חוק פיצוי לנפגעי פוליו, התשס"ז-2007, מיום 14/4/10 ("הוועדה").

2.         להלן הרקע העובדתי הדרוש לצורך ההכרעה:

(א)        עניינה של המערערת הוחזר לוועדה מכוח פסק דין קודם, ובהחלטתה מיום 14/4/10 קבעה הוועדה כי יש להותיר את שיעור הנכות כפי שהוא ("ההחלטה").

(ב)        המערערת הגישה לבית דין זה ערעור על החלטת הוועדה (ב"ל 11- 02- 43686). הערעור נמחק ביום 10/7/11, בשל אי התייצבות המערערת לדיון בעניינה. לבקשת המערערת ובהסכמת המשיב, בוטל פסק הדין (החלטה מיום 8/8/11), ונקבע דיון ליום 25/9/11.

(ג)         לדיון ביום 25/9/11 התייצבה עורכת דין ממשרד באי כוח המערערת. בתום הדיון ולבקשת המערערת, נמחק הערעור ("הערעור הראשון"). יודגש, כי לא הוגשה בקשה לביטולו של פסק הדין ואף לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

(ד)        ביום 11/12/11 הוגש מטעם המערערת ערעור זה כנגד החלטת הוועדה נשוא הערעור הראשון.

(ה)        בדיון ביום 24/5/12 טענה ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות הן מחמת התיישנות והן מחמת מעשה בית דין.

(ו)         לאחר שנשמעו עמדות הצדדים, ביקש ב"כ המערערת לשקול עמדתו, ובהודעה מיום 7/6/12 הודיע כי המערערת "עומדת על המשך דיון לגופו בערעור".

3.         לפיכך, ובטרם יידון הערעור לגופו, נדרש בית הדין להכריע בשאלה האם ניתן, בנסיבות המקרה דנן, להאריך את המועד להגשת הערעור, שעה שהחלטת הוועדה ניתנה ביום 14/4/10, והערעור הוגש ביום 11/12/11.

הסמכות להכריע בשאלת הארכת המועד להגשת ערעור מצויה בסמכות רשם בית הדין לעבודה. על כן, תחילה תוכרע טענת ההתיישנות, ולאחר מכן הטענה כי מדובר ב"מעשה בית דין".

[א] התיישנות בהגשת הערעור לבית הדין

4.         בהליכים כנגד החלטות של ועדות לעררים למיניהן, על פי חוק הביטוח הלאומי וחוקים אחרים, הפנייה לבית דין אזורי לעבודה נעשית בדרך של הגשת "ערעור". בהתאם לכך נקבעו המועדים להגשת ערעורים לבית הדין האזורי בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשל"ז-1977 ("התקנות"). תקנה 2 לתקנות קובעת כי המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים או ועדה רפואית לעררים הוא תוך 60 ימים (יובהר כי נוסח התקנה דהיום נכון גם למועד החלטת הוועדה דנן).

5.         בעב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי,  פד"ע לד 488, עמד בית הדין הארצי על מטרת קביעת תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות של מבוטחים המוגשות כנגד החלטות המוסד לביטוח לאומי. דברים אלה יפים גם לעניין בו עסקינן, היינו הגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים. וכך נפסק שם:

"ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה - כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית... איחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה".

6.         אשר לענייננו: החלטת הוועדה מושא הערעור ניתנה, כאמור, ביום 14/4/10. הערעור הראשון הוגש לבית הדין האזורי רק ביום 22/2/11.הוכח, אפוא, כי הערעור הראשון הוגש לאחר חלוף המועד, אולם המשיב ויתר על העלאת הטענה במסגרת ההליך הקודם, היינו בערעור הראשון.

הערעור דנן הוגש 20 חודשים לאחר החלטת הוועדה, וכחודשיים וחצי ממועד מחיקת הערעור הראשון. כאשר הוגש הערעור דנן, לא ביקשה המערערת הארכת מועד ולא פירטה כל טעמים או סיבות המצדיקות הארכת מועד. בכל הנוגע לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, כבר נפסק, כי צריך שהסיבה שגרמה לעיכוב ולכך שנמנע מהמבוטח לפעול להגשת ערעור במועד, תהא אובייקטיבית ואינה יכולה להיות קשורה באי ידיעת החוק או באיזו סיבה אחרת שבשליטת המבוטח. לא מצאתי בטיעוני המערערת כל בקשה להארכת מועד וכל נימוק המצדיק הארכת מועד להגשת הערעור השני.

7.         בהקשר זה מבקש ב"כ המערערת להחיל את הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. לגישת המערערת, אין לספור במניין תקופת ההתיישנות את התקופה שמיום מחיקת הערעור הקודם ועד להגשת הערעור הנוכחי.

אמנם, המועדים שננקבו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים, כפופים להוראות חוק ההתיישנות, הקובעות עילות להארכת ההתיישנות או להפסקת מרוצה, או אשר שמות מחסום נגד עצם טענת ההתיישנות (דב"ע לו/ 0- 11 חיים בר-אילן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 340; בג"ץ 156/70 שלמה אלקיים- בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כד(2) 87). אולם, אין לקבל את טענת המערערת באשר לתחולתו של סעיף 16 לחוק ההתיישנות על עניינה. שכן, גם אם יש לטענה זו על מה שתסמוך, אין בכך כדי לעזור למערערת לעמוד בתקופת ההתיישנות. אבהיר:

8.         סעיף 16 לחוק ההתיישנות קובע בעניין תקופת התיישנות לאחר עיכוב, כך: